למה אנו משתמשים בחימום באמצעות אינפרא-אדום לצורך יישום צבעים על מטוסים
כאשר בונים מטוס, עלינו לחשוב על התרחישים הגרועים ביותר – פגיעת ציפורים, אבנים שעפות מהמסלול, ועוד חפצים שפוגעים בגוף המטוס במהירות גבוהה. ברגעים כאלה, איננו רוצים שהצבע יישאר רק “שם” – אנו רוצים שהוא יספוג את האנרגיה בלי להישבר. זהו המקום בו נכנס לתמונה החימום באמצעות אינפרא-אדום. זו שיטה שונה מאוד מהתנורים הרגילים.
הסוד נעוץ בחיבור בין החומרים
היתרון של החימום באמצעות אינפרא-אדום הוא שהוא לא רק מחמם את האוויר סביב החומר, אלא חודר ישירות לתוך הצבע עצמו. דבר זה מאפשר לתהליך הפולימריזציה להתרחש מהר יותר, וחשוב מכך – בצורה אחידה יותר. אם נאפשר לצבע להתייבש לאט מדי בסביבה קרה, ייווצרו מתחים פנימיים בחומר. דמיינו זאת כמו קפיץ שמחכה להתפרץ. כאשר חפץ פוגע במשטח שנמצא תחת מתח, הצבע נשבר. אך כאשר משתמשים בחימום באמצעות אינפרא-אדום, הצבע נשאר גמיש. זו ההבדל בין שריטה קטנה לבין פגיעה שגורמת לשבירת הצבע עד לאלומיניום שמתחתיו.
כיצד להשתמש בשיטה זו
אי אפשר פשוט להפנות אור חם לעבר המטוס ולקוות לטוב. יש להיות זהירים. אם נחמם את המשטח יותר מדי, הוא עלול להתעוות או שהחיבור עם הצבע הבסיסי עלול להיהרס. זו בעיה של איזון. בדרך כלל אנו משתמשים באינפרא-אדום בגלים קצרים כאשר רוצים שהצבע יתייבש מהר, ובגלים בינוניים כאשר רוצים שהחום יחדור לשכבות העבות יותר של הצבע הבסיסי.
החיסרונות
אינפרא-אדום אינו “מטה קסמים”. יש לוודא שהמרחק בין המקורות שמפיקים את החום הוא הנכון. אם המקורות קרובים מדי, ייווצרו “נקודות חמות”. נקודות אלו נהיות שבירות, וזו הנקודה שבה מתחילה הבעיה. כדי למנוע זאת, יש צורך במערכת בקרת טמפרטורה. יש לשמור על טמפרטורת המשטח בטווח של 5 מעלות בלבד. בלי מערכת סנסורים אמינה, אנו בעצם רק מנחשים. ובתחום התעופה, הנחות אינן רעיון טוב.